אנחנו אוהבים לחשוב על חיבור כאקט חיובי בלבד—משהו שמעשיר ומחזק אותנו. אבל, האמת היא שחיבור אמיתי עם אנשים אחרים כמעט תמיד מצריך ויתור על משהו בתוכנו. בכל פעם שאנחנו יוצרים קשר עם מישהו, אנחנו מוותרים על משהו. זה יכול להיות על המרחב האישי, על האגו, על דעה נחרצת, או סתם על שקט. החיבור לא תמיד בא בקלות, הוא דורש הקרבה, גם אם קטנה, למען המטרה הגדולה יותר – יצירת קשר משמעותי.
שמי גל פליקסברודט, משחקולוג המתמחה בתהליכים חברתיים ומנחה סדנאות גיבוש ODT, ובמאמר הזה נצלול לעומק השאלה "על מה אנחנו מוותרים כדי להתחבר עם אחרים?" ונבחן איך משחקי גיבוש יכולים לעזור לנו לפתח את היכולת הזו. נעבור דרך הסיטואציות היומיומיות שבהן נדרש ויתור, נבין איך המשחקים מאמנים אותנו בחיים האמיתיים, ונתאר את היתרונות האישיים והקבוצתיים שבלמידת אמנות הוויתור.
ויתור: המפתח לחיבור אמיתי
חיבור בין אנשים מתבצע כששני צדדים או יותר מסכימים "להתאים את עצמם"—אם ברמת דעה, מקום, או תפקיד. הוויתור כאן הוא על תחושת שליטה מוחלטת, על הצורך להיות צודק או לשמור על אגו. למשל, מחקרים עדכניים מראים שמקור האושר טמון בטיב הקשרים שלנו עם הסובבים אותנו, ולא במעמד חברתי או כלכלי. מחקר אורך שנערך על ידי אוניברסיטת הרווארד במשך יותר מ-75 שנה מצא שהדבר המשפיע ביותר על איכות חיינו אינו הכסף או הקריירה, אלא מערכות היחסים החזקות שיש לנו (Blogs).
זה מצריך לא פעם לשים את עצמנו בצד ולתת מקום לאנשים אחרים, לייצר הבנה אמיתית ושותפות. קשרים בריאים הם אלו שמאפשרים לנו להרגיש בטוחים מספיק כדי לוותר במידת הצורך, מתוך ידיעה שהצד השני יעשה את אותו הדבר לטובת החיבור המשותף.
על מה אנחנו מוותרים בשביל חיבור עם אחרים?
חיים בתוך חברה הם אמנות הוויתור. אפשר לחשוב על זה כמו על רכבת הרים רגשית. כדי לעלות על הרכבת הזו ולהתחבר עם אחרים, אנחנו צריכים לוותר על שליטה מסוימת. לפעמים אנחנו מוותרים על הראייה שלנו למציאות, על המקום שלנו במרחב, ואפילו על הצורך להיות תמיד צודקים. זה לא שאנחנו מאבדים את עצמנו בתהליך, אלא שאנחנו מפנים מקום לאחרים.
חיבור חברתי חזק הוא מה שמביא לאושר ולתחושת סיפוק, אבל כדי ליצור חיבורים כאלו, צריך לוותר על חלקים מה"אני" שלנו כדי לפנות מקום ל"אנחנו". כל ויתור קטן עלול להרגיש כמו הקרבה, אבל האמת היא שהוא בדיוק מה שמאפשר לחיבור לקרות. במקום לשים את כל הפוקוס על מה שאנחנו מוותרים עליו, כדאי לראות את זה כמו השקעה – הוויתור הוא הקרקע שממנה צומח הקשר.
איפה בחיים זה פוגש אותנו?
הוויתור והחיבור מופיעים בכל מקום – בזוגיות, בעבודה, בקשרים חברתיים. בכל סיטואציה שיש בה שני אנשים או יותר, יש גם מקום להקרבה. במערכות יחסים זוגיות, אנחנו מוותרים על זמן לבד, על הרצון להיות תמיד צודקים, ועל החופש לעשות כל מה שאנחנו רוצים. בעבודה, כדי לשתף פעולה עם קולגות, לפעמים צריך לוותר על האגו המקצועי או על הדרכים שאנחנו רגילים לעבוד בהן. כל מקום שיש בו חיבור, יש בו גם ויתור.
בתרבות המודרנית, שלפעמים מקדשת את האינדיבידואליזם, הוויתור נראה לעיתים כמעשה של חולשה. אבל האמת היא הפוכה – ויתור הוא אקט של עוצמה פנימית. הוא מראה שאנחנו לא מפחדים לאבד שליטה או לוותר על נוחות רגעית בשביל להשיג משהו גדול יותר – קשר משמעותי ובריא.
איך משחקי גיבוש מאמנים אותנו על היכולת לוותר בשביל להתחבר?
משחקי גיבוש הם סביבה מעולה ללימוד חווייתי של ויתור. בכל פעם שמשחק כולל תלות הדדית בין המשתתפים, על כל אחד לוותר על חלק מהיכולות האישיות שלו כדי להצליח כקבוצה. זה דומה מאוד לחיים האמיתיים. כשאנחנו לומדים, דרך משחק, לוותר על משהו מעצמנו לטובת המטרה הקבוצתית, אנחנו לומדים איך לעשות את זה גם במצבים אחרים.
לדוגמה, במשחק הגיבוש "מחצלת מצטמצמת" המשתתפים עומדים על מחצלת שמצטמצמת בהדרגה, ועליהם למצוא דרכים יצירתיות לוותר על המרחב האישי שלהם כדי שכולם יצליחו לעמוד על המחצלת יחד. ככל שהאתגר מתעצם, המשתתפים לומדים לוותר על האגו, על נוחות אישית, ועל הרצון להישאר בנפרד. הם עשויים להרים אחד את השני על הכתפיים או להתארגן בצורה צפופה מאוד – הכל כדי להבטיח שכל אחד מהקבוצה ימצא את מקומו. משחק כזה מעודד חיבור חזק כי הוא מלמד אותנו איך לחשוב על טובת הכלל ולהקריב מרחב אישי כדי להצליח יחד.
מקרה אישי: כשויתור הפך למפתח להצלחה בצוות מנחים
אחד מהאירועים המשמעותיים ביותר בקריירה שלי התרחש במהלך קורס שהעברתי לצד צוות של ארבעה מנחים נוספים. בכל ישיבה סביב המערך, מצאנו את עצמנו נדרשים להקריב משהו מהאני האישי שלנו, כדי להגיע להסכמה על התוכן והכיוון של הקורס. כל אחד מאיתנו הגיע עם רעיונות שונים, גישות והמלצות שונות, ולא פעם התגלו חילוקי דעות. היה עלינו לשים את האגו בצד, לשמוע את דעותיהם של האחרים ולפעמים לוותר על הדרך האישית שאותה כל אחד רצה להוביל.
גם חלוקת ההנחיה בינינו הייתה נושא שדרש הרבה ויתורים. במקום שכל אחד יתעקש על הזמן שהוא יקבל מול המשתתפים, למדנו להבין שיש להעניק לכל אחד את המקום שלו, תוך התחשבות במטרות הקורס הכלליות. התהליך הזה, של לימוד איך לשתף פעולה תוך ויתור על האגו, בנה בי את היכולת להניח בצד את הדחף להיות במרכז ולהשקיע במציאת מקומות שבהם אוכל לתרום לצוות באופן מיטבי. זה היה אחד הרגעים שבהם הבנתי עד כמה חשוב לדעת לוותר ולמצוא את הדרך ליצור חיבור אמיתי בין אנשים, גם כשמדובר בעבודת צוות מורכבת.
מה הרווח האישי והקבוצתי בויתור למען החיבור?
אז למה בכלל לטרוח לוותר? הרי זה יכול להרגיש כמו הפסד. אבל אם נסתכל טוב יותר, נראה שבוויתור יש רווח עצום. בראש ובראשונה, אנחנו לומדים את כוחה של הקשבה. כשאנחנו מוותרים על דעה אחת או על מקום פיזי, אנחנו מפנים מקום לאחרים, ומאפשרים להם להיות נוכחים בצורה משמעותית.
הוויתור גם מאפשר לנו לשחרר את הצורך בשליטה. ברגע שאנחנו מפסיקים לנסות להחזיק את הכל בעצמנו, אנחנו מרוויחים שקט פנימי ומאפשרים לדברים לזרום בצורה טבעית יותר. בנוסף, ישנה תחושת סיפוק אישית מעצם הידיעה שעזרנו למישהו אחר.
גם ברמה הקבוצתית, יש ערך עצום. קבוצה שמכירה בחשיבות הוויתור למען חיבור היא קבוצה חזקה ומאוחדת יותר. זה נכון במקום העבודה, בקבוצות ספורט, ואפילו במשפחה. היכולת לשתף פעולה ולהבין את הצרכים של האחרים יוצרת סביבה בריאה ותומכת, שבה כל אחד מרגיש שמקומו בטוח ושהוא מוערך.
משחק גיבוש מבוסס על ויתור ותלות הדדית: משחק שלושת הקופים
במשחק זה המשתתפים מתחלקים לתתי צוותים של שלושה אנשים בכל צוות. כל אחד מהמשתתפים מקבל תפקיד ייחודי: הראשון הוא "הקוף העיוור", שמכוסות עיניו והוא נמצא בתוך מרחב תחום ומלא בכדורים צבעוניים. השני, "הקוף המדבר", ניצב באחת מדפנות המתחם, כאשר גבו מופנה למרחב והוא רשאי לדבר כדי לתת הנחיות קוליות לעיוור. המשתתף השלישי, "הקוף הרואה", עומד מחוץ למתחם ופניו מופנות אליו. תפקידו לכוון את המשתתף המדבר באמצעות פנטומימה בלבד, בלי יכולת לדבר.
רק המשתתף השלישי מקבל הנחייה מהמנחה לגבי מטרת המשימה: על העיוור לאסוף רק את הכדורים בעלי צבע ספציפי אחד ולהניח אותם בדלי שממוקם במרכז המתחם. כאן נדרש מהקבוצה כולה לוותר על חלקים מהיכולות האישיות שלהם: העיוור צריך לוותר על ראייתו, המדבר מוותר על אפשרות לראות את המתרחש, והקוף הרואה מוותר על יכולת הדיבור. כל תת-קבוצה חייבת לתקשר בצורה טובה ושיתופית כדי להצליח במשימה המשותפת, ולהבין שתלות הדדית היא המפתח להצלחה.
סיכום: הוויתור ככוח מחבר
בסופו של יום, הוויתור הוא לא משהו שצריך לפחד ממנו – הוא כלי רב עוצמה לחיבור. בין אם זה בעבודה, בזוגיות, או במשחקי גיבוש, ויתור על משהו מעצמנו הוא הדרך שבה אנחנו יוצרים קשרים חזקים יותר עם האחרים. היכולת לשחרר שליטה ולהשאיר מקום לאחרים היא מה שמאפשר לנו להגיע להצלחות משמעותיות יותר, הן ברמה האישית והן ברמה הקבוצתית.
חברת יוניטי מזמינה אתכם להמשיך ולעקוב אחר הבלוג שלנו לעוד ידע מעשיר ורעיונות למשחקי גיבוש וחיבור, שיאפשרו לכם להעמיק את הקשרים בתוך הקבוצה שלכם בצורה מהנה ובריאה.
גל פליקסברודט
מנחה ODT לסדנאות גיבוש ומשחקולוג לתהליכים חברתיים משנת 2010.
מעוניינים להזמין מאיתנו פעילות/סדנא?
